יום אחד של זיכרון לא יכסה על 364 ימים בהם שכחנו מה משמעות חיינו כאן.
יום אחד של יפי הבלורית והתואר לא יעלים את הישראלי המכוער שגר פה 364 ימים בשנה.
יום אחד של מוות למען הזולת לא ישכיח ימים רבים של חיים למען עצמנו.
יום אחד של יפי הבלורית והתואר לא יעלים את הישראלי המכוער שגר פה 364 ימים בשנה.
יום אחד של מוות למען הזולת לא ישכיח ימים רבים של חיים למען עצמנו.
יום הזיכרון מביא איתו ערכים רבים לתודעה הציבורית והלאומית. מדברים בו על חשיבות החיים שלנו כאן בארץ ישראל, מזכירים בו את אחדות העם בעת צרה, כותבים בו על נתינה והקרבה ומספרים על רעות ועל חברות.
זהו יום שמביא איתו לתודעה דמוית נפלאות של גיבורים אמיתיים אשר במותם השאירו לנו מורשת לספר ולדבר לה ומודלים נהדרים לחיקוי ולחינוך לאורם.
זהו יום של קרבה ושל אחדות, של משפחה ושל ערבות. זהו יום של כוח ויום של משמעות.
ולי, שהכרתי בחיי כמה מהגיבורים הללו, והרגשתי וחוויתי וידעתי את טעמם של החיים כאן בישראל ב-30 השנים האחרונות, אין אלא לשאול - למה לא כל יום?!
לו נשכיל לזכור אותם קצת בכל יום, לו נחייה לאורם מעט מעט בכל רגע, לו נלמד מהם ונדע לתת לאחר כחלק מההוויה הבסיסית שלנו, לו ערכים של רעות ואחווה יהיו מנת חלקנו על בסיס קבוע - לא נזדקק יותר ליום זיכרון ולא נשאל לעולם על מה ולמה מתו..
הערבות ההדדית צריכה שתתקיים כל השנה, זו המורשת שהשאירו לנו ביום חשוב זה. הבעיה שבמרבית הזמן זה לא קורה ואני כותב כאן בלשון המעטה. לכן, לא נותר לנו אלא לעצור ולזכור ולספר לעצמנו שאנחנו חברה אחת. אולם האמת שאנחנו חיים במקביל ולכן בצורה חצי פרדוקסאלית ימי הזיכרון הופכים רק יותר כואבים משנה לשנה
השבמחק