בעבור זה עשה ה' לי - מחשבות על פסח, יום השואה ומה שביניהם

לא במקרה נקבע יום השואה בשלהי חודש ניסן מיד לאחר חג הפסח. מרד גטו ורשה שהחל בערב החג (בשנת 1943) והסתיים כמעט חודש אחריו הוא הטריגר הרשמי בגינו מצוין בכ"ז בניסן יום השואה. אבל בעיניי, קו ישר וברור מחבר בין שני ציוני הדרך הללו, החשובים מאין כמוהם בתולדות העם היהודי.

חג הפסח מסמל את הלידה של עם ישראל. השואה מסמלת, בעיניי, את מותו, או אם תרצו - לידתו מחדש. בפסח יצאנו בחפזון  בדרכנו אל החיים ובשואה שוב יצאנו בחפזון הפעם אל המוות.  בפסח נשפכה חימה על הגויים ובשואה שפכו הגויים חמתם  עלינו. בפסח היכה אלוהים מכות ובשואה היכה אלוהים מכות, זהות המוכה היא שהשתנתה. בפסח צעקנו אל ה' והוא ענה לנו ובשואה צעקנו לשווא. בפסח שרנו דיינו, כי מספיק היה לנו רק בחלק מהטובה אשר נגמלנו ובשואה צעקנו דיינו כי לא יכולנו לשאת את הרעה אשר סבלנו. בפסח אלוהים, בכבודו ובעצמו גאל אותנו, ובשואה, השטן בכבודו ובעצמו טבח בנו.

 ובשניהם נהיינו לעם.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אחת השאלות שנשאלת תדיר ביום השואה, בוודאי בישראל, ארצם של יפי הבלורית והתואר היא - מה היה קורה לנו אילו אנו היינו שם, האם היינו הולכים כצאן לטבח? או, אם תרצו, כפרפרזה על הבן הרשע בהגדה - אילו יפה הבלורית והתואר היה שם לא היה נטבח.

גם אני מהרהר בעצמי בשאלה הזאת אחת לכמה זמן. ברור שהייתי מתנגד, אני חושב, ברור שלא הייתי מוותר. הייתי בורח, הייתי נלחם, היינו מתכנסים כולם יחד ולא נותנים לה לקרות. האמנם?

ככל שאני צובר ניסיון ופז"מ כחלק מהעם הזה, אני מבין שלא כך היא. אילו היינו שם, הלא גם אנו ובנינו ובני בנינו היינו משועבדים למשטר הנאצי. עם עבדים אנחנו מראשית הורותנו,  עם שמסתפק בתחינה לשמיים אבל פחות סומך על המציאות. עם שמאמין בשינוי רק אחרי אותות ומופתים. כן, גם היום, בארץ ישראל, אותה השגנו בכוח הזרוע, אנחנו עדיין לא מאמינים בכוחנו שלנו. גם היום, עדיין יורקים עלינו ואנחנו חושבים שזה גשם.

אנחנו מאמינים שהממשלה צריכה להתעשת ולשנות את המציאות החברתית בשבילנו. אנחנו מאמינים שהאמריקאים ילחמו לנו באיראן. אנו מאמינים שהעולם יכפה עלינו תהליך שלום ושהשתטחות על קברי צדיקים תציל אותנו מכל צרה שלא תבוא.  פחות אנחנו מאמינים בכוח שלנו כאזרחים, כאנשים, כיחידים. כמעט ואיננו מאמינים ביכולתנו לשנות את המציאות בה אנו חיים ולעמוד מול מנגנונים כוחניים וזרים. 

אנחנו נושאים עיניים לשמיים ומקווים לטוב. כך מראשית ימינו, כך עד היום. אך השואה מלמדת אותנו שלא תמיד היא שעמדה לאבותינו, עומדת גם לנו.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------

נושא 'האמונה בשואה' העסיק אותי מאז ומתמיד, כיצד מי שהיה בשואה יכל להמשיך ולהאמין. ברוח הקשר ההדוק בין חג הפסח ליום השואה כתבתי לפני כמה שנים את השיר הבא שמציג 4 גישות שונות לאמונה באלוהים למי שחווה את הזוועות על בשרו:

כנגד ארבעה בנים דיברה השואה:

אחר הובלו יהודים אלי גרדומים,

ועשן משרפות היתמר,

ארבעה בנים נשאו עיניהם למרומים,

שם האל הרחום הסתתר.

ואמר החכם: אין לי נפש אדם,

לא הורה, לא אישה, לא חבר,

אדבק באלוה, אם קיים, לא קיים,

פן בודד, ערירי אוותר.

והטיח רשע: הן זה לא אפשרי,

שעשו רשעים כל שעלה על רוחם,

איך אוכל וראיתי בעוני עמי,

ואומר בכל זאת, יש אדון לעולם.

ותם אז הגיד – אני יהודי,

כך אבי, כך סבי, כך דורות.

מכל אלה נותרתי אני יחידי,

לא אוכל גחלתם לכבות.

ואותו שאינו יודע לשאול,

הוא הניד בראשו ופלט יבבה,

ושפתיו מלמלו בשקט בלי קול,

איך אשאל ולאיש אין תשובה.