אם אפשר ללמוד משהו ממחיקת החוב של נוחי דנקנר לבנק לאומי שלא קרתה, זה שבשביל לשנות משהו במדינה הזו, לא צריך לדבר על ערכים מוסריים. צריך להתחיל לדבר בערכים כספיים.
ימים יגידו אם המחאה החברתית של קיץ 2011 הצליחה, נכשלה או כמו כל דבר הגיעה למשהו באמצע. אבל דבר אחד ניתן להגיד ברמה גבוהה של ודאות, היא לא הרעידה את אמות הסיפים בקצב בו מאות האלפים שיצאו לרחובות רצו והיא טרם גרמה לכך ש'צדק חברתי' לא רק ידובר אלא גם יעשה.
עם הסיבות שהמחאה לא הצליחה בהתאם לפוטנציאל שעלה ממנה בימי השיא שלה ניתן למנות את מעורבות הפוליטיקאים במחאה (מעורבות שהביאה לבחירתם של איציק שמולי וסתיו שפיר כקישוטים את ברשימת הפריימריז של יחימוביץ'), את היעדר קולם של השכבות החלשות והמיעוטים (או במילותיו של ליברמן - "מחאה של מפונקים") ואת סדר היום הציבורי שכמו בומרנג מהוקצע תמיד חוזר לזרועותיו של המצב הביטחוני. אבל הרשו לי להציע סיבה נוספת, כזו שלא נמצאת מספיק בשיח: בעוד השפה אותם דיברו המפגינים הייתה ערכים, השפה אותה מבינים קברניטי המשק היא כלכלה. לו היו מובילי המחאה ומשתתפיה משכילים לדבר את השפה הכלכלית אולי הייתה פה ממשלה שונה עם אג'נדה אחרת לגמרי.
ניקח לדוגמא את רקפת רוסק-עמינח (ראשי תיבת רק רע. סתם, הלצה), מנכ"ל בנק לאומי. בבואה למחוק לנוחי דנקנר 150מיליון ש"ח מחובו, עמד לעיניה השיקול הכלכלי. שיקול כלכלי זה כלל את ההבנה שעדיף לוותר על שליש מהחוב על מנת לדאוג לכך ששני השלישים האחרים יוחזרו (ילדים מכנים שיקול זה בשם 'עדיף מכלום'). כשפנו אל בנק לאומי בטענה ש"זה לא מריח טוב" ו"למה לאנשים הפשוטים אתם לא מוחקים חובות", זה לא ממש שכנע את הגב' רוסק-עמינח (תחילת הפרשה). מתי דברים כן התחילו לזוז? כשלקוחות זועמים (והרבה) איימו להוציא את חסכונותיהם, משכנתאותיהם וממונם מהבנק וכשאיימת החרם עלתה על הפרק. לפתע, מול השיקול של רווח ושל 300 מיליון השקלים בעקבות ההסדר עם גנדן, עמד הפסד גדול פי כמה בשל הפגיעה התדמיתית של הבנק, העברת מזומנים ממנו ונפילה של מניית הבנק. אז, ורק אז, החליטו בבנק לאומי לרדת מהעץ הגבוהה עליו טיפסו ולבטל את העסקה הנרקמת והיו בטוחים שבפעם הבאה הם יהיו זהירים לא רק במחיקת הלוואות לטיקונים אלא אף בנתינתן.
ומהלכה למעשה: בשביל לשכנע חברה ציבורית להוריד את שכר הבכירים בה, לא צריך ללהג בלי סוף על כמה זה לא 'אתי' שמנהל מרוויח פי 50 מעובדיו (זה מעניין למנהל את מקום הישיבה שלו), צריך פשוט להודיע שחברות שינהגו כך יוחרמו. בשביל לגרום לשטראוס להוריד את המחירים של השוקולד צריך פשוט להפסיק לקנות 'פסק זמן' (ולא להגיד שבניו ג'רזי זה יותר זול) ובשביל לגרום למחאה חברתית להצליח צריך פשוט לדבר כלכלית.
איך עושים זאת?
קודם כל, נזכרים שלמרות הכל ישראל פועלת עדיין על פי כללי השוק חופשי ובשוק חופשי הנשען על הערכים העמוקים של הקפיטליזם לצרכן יש עדיין זכות לא לקנות/למחות/להעביר את כספו למישהו אחר (מחקו את המיותר). אין שום סיבה בעולם שקוקה קולה (כדוגמא) תיגבה מאיתנו מחיר של 6 ש"ח על בקבוק (שמיוצר בבני ברק), אלא אם נרשה לה ונמשיך לקנות בכל מחיר. הא'-ב' של כלכלת שוק חופשי אומר שבשביל ליצור ביקוש, בהיעדר אחד כזה, מורידים מחיר. ואם זה נכון לחברות כמו תנובה (מחאת הקוטג' גרמה לכך שחברות מזון פחדו לעלות מחירים במשך שנה וחצי) זה נכון גם לגבי מע"מ (לקנות פחות ולהפוך את עליית המע"מ ללא משתלמת כלכלית), סיגריות ואפילו דלק (סעו באוטובוס, שתפו מכוניות ולכו ברגל).
ושנית (וחשוב יותר), המנוע של צמיחה במשק הוא יציבות כלכלית. יציבות כלכלית היא זו שגורמת לדירוג אשראי גבוהה, להסדר חובות נוח ולמקום טוב בחלון הראווה של הOECD. יציבות כלכלית היא האינטרס הראשי של מעצבי המשק הכלכלי בראשות סטנלי "כולם אומרים לי כמה אני נגיד מעולה, רק חבל שמצב המשק לא מוכיח את זה" פישר ובנימין "הייתי מת להיות כמו ת'אצר" נתניהו. ואם זה האג'נדה של ביבי וסטנלי מכאן, שהאגנ'דה ההפוכה צריכה להיות האג'נדה של המחאה הציבורית (שפה כלכלית, כבר אמרתי?). ערעור היציבות הכלכלית של ישראל הוא בדיוק הדבר שיגרום למחאה מוצלחת ורבת הישגים.
איך מערערים יציבות כלכלית? שביתות מרובות (עובדים שלא הולכים לעבודה כי ממילא היא לא נותנת להם את הזכות לקנות דירה או להתפרנס בכבוד), הפגנות מפרות סדר (נהגים שחוסמים צמתים כמחאה על מחירי הדלק) ואם צריך, גם יותר מזה. ואז, משקיעים יברחו, דירוג האשראי ירד ומישהו שם בממשלה או באוצר יבין שיש צורך לשנות את כללי המשחק מהיסוד.
אסיים בתקווה שאכן נלמד ממקרה גנדנקנר לעמוד על שלנו ולא ללכת כצאן לטבח תוך כדי דיבור על ערכים הומניים בזמן שטלפי החזיר הקפיטליסטי דורסים אותנו.
מאמר מצוין, אני מוצא רק בעיה אחת: הנחת היסוד שלך היא כי מרבית החברה יכולה להתאגד לגוף אחד ולהכיל את השפה הכלכלית עליה דיברת על הממשלה ועל הטייקונים. העניין הוא שהקפיטליזם מימדים רבים לו והקפטליזם מצוי קודם כל במחשבה שלנו, ומזוהה על ליברליזם מדומיין ומצוץ ועם חירות (או כפי שזמר מפורסם שר פעם "כלא החופש").
השבמחקמכיוון שזהו המצב, האינטרסים המתנגדים הצומחים בשם אותם ערכי חירות יוצרים תודעת נוחות מדומה שאינם דחופים לא להתאגדות גדולה ולא לעזרה אלא אם היא קוראת מכוח האנרציה ובלבד שלא תשפיע לרעה על הפינוק בו אנחנו מצויים כפי שקרה בקיץ הנפלא של 2011.
הפילוסוף הגרמני לייבניץ כתב המון "על אופטימיזם" ודיבר על "הטוב שבעולמות האפשריים". זה הזמן לשבור את משנתו, המציאות של היום מייצרת על "על הפסמיזם" במובן החמור של המילה ושום מונדה לא תעזור כאן.