הצעות לסדר היום

אחת לכמה זמן, שממש משעמם כאן, כשאיראן היא שוב מדינה במרחק של יותר מ-1,500 קילומטר, כשיאיר לפיד לא כותב כבר שבוע פוסטים עם טעויות מביכות בפייסבוק, כשהחרדים עסוקים בלאסוף קרשים לל"ג בעומר במקום כתיבת פשקווילים מתאוננים על המדינה שנגבה להם וכששיחות השלום יצאו להפסקה קלה (של 12 שנה בערך) - אנחנו מגלים שבעצם אנחנו מדינה די נורמלית, עם בעיות נורמליות, אנשים נורמליים (מיו יותר, מי פחות, כן?) ודיון ציבורי על נושאים שאינם כל-כך גורליים. אז לכבוד השבוע היחסית נורמלי שעבר עלינו כאן  בין הירדן לים נעסוק הפעם בכמה נושאים פחות חשובים ומזווית קצת אחרת.

המס-חטה

המשימה שהוטלה על הממשלה לחתוך בבשר החי על מנת לכסות על הגרעון הכבד (42 מיליארד שקלים והיד עוד נטויה) הביאה את נערי האוצר לגרד בפדחתם על מנת לחשוב כיצד לעשות זאת נכון. מהבוידעם נשלפו רעיונות ישנים כגון מע"מ על פירות וירקות, ביטול המע"מ בעיר אילת וקיצוץ בקצבאות הילדים ולצידם כמה שטיקים חדשים     וביניהם  הכפלת המס על הבירה ומס על מוצרי יוקרה ולצד אלו הרעיונות המכובסים הרגילים הכוללים את העלאת המע"מ ל-18% והגדלת מס ההכנסה באחוז.

אז מלבד ההיגיון הכלכלי הרב שאני מוצא בכל העלאות המיסים האלו (כי הרי אם העלאת המע"מ ל-17% גרמה לכך שהציבור יקנה פחות וכתוצאה מכך הכנסות הממשלה ממיסים ירדו, מה יותר הגיוני מלהעלות את המע"מ באחוז נוסף?!) החלטתי לחכוך הרבה בדעתי ולהציע לפקידי האוצר ולאצילי הממשלה הממונים עליהם כמה רעיונות חדשים למיסים אשר מן הסתם יספקו הכנסה נאה לכיס הממשלתי המחורר. והרי הם לפניכם:

אגרת אינטרנט - בשעה זו שאני כותב פוסט זה, איני יכול שלא לתהות כיצד ההנאה הצרופה הזו שבשימוש באינטרנט לא עולה לי ולו שקל אחד. הרי, ישנן מדינות מפוארות (צפון קוריאה, סוריה, סודן)  שאי אפשר לגלוש בהן באינטרנט ואילו אנו משתמשים במשאב הזה בחופשיות כזו.   האינטרנט הוא משאב ציבורי ואם שימוש במשאבים ציבוריים כמו מים וים עולים כסף אז מדוע לא האינטרנט?! ומה גם שהאינטרנט מייתר שימוש בטלוויזיה ואגרת רשות השידור מה יהיה עליה??. לכן בלי ספק, ישראל צריכה להיות מהמדינות המתקדמות בעולם המקימות את רשות האינטרנט אשר תיגבה מהאזרחים מס קטן (500 ש"ח בשנה בערך) על שימוש זה.  (ובהקשר הזה, יש לעודד קנס על פוסטים מטופשים בפייסבוק, במיוחד של נבחרי ציבור).

מס על הכנסות מהחתונה - קשה להבין את זה: אחד הימים המאושרים ביותר בחייהם של בני זוג והמדינה לא רואה מזה שקל? איזה מין חינוך זה לזוג צעיר לקבל מתנות חינם?! הרי הוא צריך לעבוד קשה בשביל להרוויח וגם אז לקחת משכנא בתנאי עבדות! 25% מכל צ'ק לחתונה, 20% מכל שטר מזומן ומס מותרות על כל מתנה ופתרנו את הבעיות הקשות הללו. ולתפארת מדינת ישראל.

מס על ניבולי פה - תפקידם של מיסים לחנך - זה דבר ידוע. מיסים יעזרו לכם להיגמל מסיגריות, להפסיק לשתות ולנהוג יותר בזהירות. ובהקשר הזה, יש להשתמש במיסים על מנת לגמול את הישראלים משימוש בקללות. בדומה לילד האמריקאי בתכניות הטלוויזיה שכל פעם שהוא מקלל הוא מכניס מטבע לצנצנת כך גם אזרחי ישראל צריכים לשלם למדינה קנס / מס בכל פעם שהם מאחלים מכל טוב הארץ לאימותיהם של חבריהם. אפשר לקרוא לזה "מס שפתיים", אבל לא חובה.

מס על כדורגל ישראלי - המס הבא לא יכניס לקופת המדינה הרבה כסף אבל הוא עשוי לגמול אזרחים מהרגלים רעים. על אדם הרוכש כרטיס למשחק כדורגל ישראלי (בכל ליגה) יוטל מס בגובה הכרטיס (100%), כך הוא יחשוב פעמיים לפני שהוא עושה לעצמו את העוול הזה. ואם הוא בכל זאת קונה כרטיס - קנס!! - כי על טמטום צריך לשלם...

זהו להפעם בנושא הזה, אבל אני מבטיח לחזור שוב עם רעיונות משובבי נפש שהרי "הכנסה של המדינה היא הכנסה של כולנו".

מה נעשה עם הכסף?

הממשלה אישרה השבוע את השטרות החדשים שינפיק בנק ישראל לקראת סוף השנה הנוכחית ואמצע השנה הבאה. מלבד הרצון העז להמציא את תואר פרס ישראל לעיצוב ולהעניק אותו לגרפיקאי אשר עומד מאחורי השטרות (שימו לב במיוחד לשטר החדש של 50 השקלים - מלאכת מחשבת!), גרמו השטרות לפולמוס נרחב אודות האנשים אשר נמצאים על השטרות - משוררים אשכנזים .הטענה הרווחת היא שעל השטרות צריכים להתנוסס גם דמויות של משוררים יוצאי עדות המזרח ושהשטרות החדשים אינם מייצגים את כולם.

הטענה הזו, שיש בה מידת מה של אמת, מעלה כמה שאלות שחשוב לדון בהן: אחת, אם השטרות לא מייצגים חצי מהעם, האם החצי הזה לא ישתמש בהם? האם מעתה יוצאי עדות המזרח ישתמשו רק במטבעות או ישלמו בצ'קים? ימים יגידו. עוד הייתי רוצה לשאול, מדוע רק יוצאי עדות המזרח מתלוננים? אף אחד מהמשוררים שזכו לכבוד אינו דתי, או חרדי ואף אחד מהם אינו ערבי! מדוע יגרע מקומם של ציבורים אלו מתוך הכלל?! 

 על כן אני מציע לקיים את אחת מההצעות הבאות: 1) ליצור שטרות בעיצוב אישי לכל עדה, עם הבדלי דת, גזע ומין. כך שלפולני יהיה שטר שישקף את נכסי צאן הברזל שלו (הוא לא יהנה מהשטר אף פעם), למרוקאי יהיה שטר שיבטא את תרבותו (הוא יכול לקרוא לו "שטר-ית") וכן הלאה וכן הלאה.  2) להפסיק להדפיס אנשים על השטרות - מי קבע שבשטרות צריכים להיות רק בני אנוש, אפשר במקומם לשים פרחים, בעלי חיים (מכל המוצאים) ומה לא.. 3) במקום להדפיס על שטרות דיוקנאות של דמויות חיוביות אפשר לצייד אותם בדמויות מפוקפקות מעולם המעילה, הגזל וההונאה הכלכלית. כך אנשים גם ירצו להיפתר מהשטרות (מה שטוב למיסים, ע"ע הפיסקה הקודמת) וגם יזכרו טוב מאוד שכסף משחית. אברהם הירשזון, עופר מקסימוב, אתי אלון ושלמה בניזרי יכולים לייצג את מרבית החלקים בעם...

החופש קורא לנו (אזהרה: הפסקה הזו לא נכתבה בסרקזם. הקודמות כן, למי שלא הבין)

ויכוח ער נוסף שהתקיים השבוע נסב סביב חופשות התלמידים בבתי הספר והתאמתם ללוח הזמנים של עולם תעסוקת ההורים. כיום, כידוע, ילדים נמצאים בחופש ימים רבים בשנה ואילו ימי החופשה של ההורים מעטים ואינם מספיקים בשביל להשגיח על הילדים בימי החופש שלהם. ומכיוון ששר חינוך חדש הגיע לשכונה, עולים הדברים לדיון שוב.

בכל הדעות שנשמעו (לבטל את ימי שישי במערכת הלימודים, להזיז את החופש הגדול לתקופת החגים וכו') מעניין שהדבר שכמעט איש לא הציע להסתכל על הדברים מזווית שונה ולהשוות את תנאי הילדים וההורים אחרת:

מדוע במקום לקצר לילדים את החופש, לא נאריך את החופש להורים? הרי הורים בישראל עובדים המון שעות בשבוע (יותר מברוב הארצות המפותחות , החופשות בישראל אינן מרוכזות (ז"א, לא כולם בחופש באותו הזמן) ואפילו בחגים משמעותיים (סוכות ופסח) אנו זוכים רק לחצי יום חופש בחול המועד. האם אי אפשר לתת העדפה מתקנת להורים לילדים בגילאי יסודי כדי שיהיו להם עוד כמה ימים של חופשה עם הילדים? האם אי אפשר לשים פעם אחת את חיי המשפחה במרכז לפני השיקול הכלכלי?! במקום לזרוק את הילדים בין אחראיות (בית ספר, קייטנה, בייביסיטר, סבתא, הבן של השכנה שבדיוק השתחרר מהצבא ואין לו מה לעשות) הגיע הזמן להחזיר את אחריות הילדים למי שבאמת צריך לקחת אותה לפני הכל ואם זה אומר שכמות נכבדת של אנשים תעבוד טיפה פחות בשביל זה, אז שכך יהיה. כי בסופו של דבר גם שיקול כזה הוא טוב לכלכלה. פשע זה טוב לכלכלה? נוער עבריין זה טוב לכלכלה? ילדים מוזנחים זה טוב לכלכלה? לא, הורים בבית שלוקחים אחריות זה טוב לכלכלה והם ימנעו את כל זה, רק צריך לתת להם את הזמן לקחת את האחריות שלהם..

לו הייתי שר חינוך..

שי פירון עלה על זה: החינוך בישראל לא מתאים למאה -21. בשבוע הבא הוא בטח יגלה ש-32 ילדים בכיתה זה לא ממש אפקטיבי ושהחופש הגדול ארוך מדי. אבל אם להיות כנים לרגע, נראה שפירון התחיל את עבודתו ברגל ימין ומסמן את עצמו כתקווה לשינוי והתרעננות במערכת החינוך ולחשיבה אחרת מהמקובל. אבל אם כבר חשיבה מחוץ לקופסה, הרשו לי להשיא לשר החינוך שתי עצות שאולי יועילו לו בתפקידו החדש (לו רק הוא היה קורא את הטור הזה..):

הראשונה, קודם כל להסתכל על המטרות. הרענון האמתי שמשרד החינוך צריך להבין הוא מהו תפקידו ובמה הוא צריך להתמקד. משרד החינוך, כמשתמע משמו - מתיימר לחנך את הנוער והילדים בישראל.  האם יש ביכולתו של משרד ממשלתי לדאוג לחינוך של דור בעידן הזה? האם השפעתם של מורים חזקה מספיק בשביל לבטל את הכוח שיש להורים להשפיע על חינוך ילדיהם? האם השפעתם של בתי הספר יכולה לעלות על כוחה של החברה בה התלמיד חי? רבים לא יסכימו איתי, אבל אני טוען שלא. מורה יכול במשך ימים שלמים להגיד לילד כמה הוא טוב ומכושר וכשהוא יגיע הביתה הוא ישמע מאבא שלו ש"לא יצא ממנו כלום" וכל עבודתו של המורה תרד לטמיון.

ויתרה מכך, נניח שבתי הספר יכולים להשפיע ובכוחם של מורים ומנהלים באמת לחנך את הנוער. לאילו ערכים בדיוק הם יחנכו אותם? מה המדיניות? מה נכון ומה לא נכון? בעידן בו בכל שלוש שנים יש ממשלה חדשה ובכל דקה וחצי משתנה כאן האג'נדה (ע"פ מספר הלייקים בפייסבוק), לחנך היא מילה גדולה מדי.

אז מה כן? מטרתם של בתי הספר צריכה להיות בנתינת כלים ללמידה נכונה ועצמאית, בהקניית מיומנויות חברתיות ופיתוח הרגלים יעילים ובחינוך לערכים אוניברסליים על פי החוק הדמוקרטי במדינה (אין צורך 'להתפרע' עם זה). לחלק הזה צריך להוסיף מערך שידע לתת כלים להורים על מנת שיוכלו לגדל את ילדיהם כפי שמתאים להתפתחות ילדים. מותר ורצוי לצפות מהורים לעשות משהו אקטיבי על מנת שהילדים שלהם יגדלו להיות אזרחים מועילים ושומרי חוק. אם החינוך מתחיל בבית אז משם צריכה לבוא הישועה.  תוסיפו למטרות האלו את חומר תוכניות הלימודים ויש פה מספיק עבודה לכולם. 

השנייה,  להפסיק לזלזל בתלמידים. יש תחושה במדינה שהנוער בארץ נבוב, שאין לו סיכוי, שהוא עצלן ובטלן וכל מה שמעניין אותו זה סמארטפונים ומעללי המשתתפים באח הגדול. וזה המקום להגיד, יש כאן ביצה ותרנגולת ומכיוון שהתרנגולת לא מצפה מהביצים שלה לכלום אז לא פלא שהן מלאות בסלמונלה. הגיע השעה להעלות את הציפיות מהתלמידים במערכת החינוך. הגיע הזמן שאת החומר של שנת לימודים שלמה יהיה בלתי אפשרי לשנן תוך שבועיים בשביל לעבור מבחני סיום, שהלמידה תתבסס על יותר מלשבת בכיתה ולשתוק ושבוגרי תואר ראשון יחשבו מפעם לפעם ולא רק יקיאו חומר שהם שמעו מהמרצים. צריך לשאוף לכך שתלמידים בארץ הזו ילמדו יותר חומר, יקראו יותר ספרים, יחשבו יותר מחשבות, יהיו שותפים אקטיביים בחומר הנלמד ובפשטות, שידרשו מהם יותר. הנוער בישראל לא מטומטם, הוא רק מכוון נמוך מאוד.

אז בהצלחה לשר החינוך בתפקידו החדש, נקווה שישכיל להבין שלא רק שהחינוך בישראל צריך להתאים למאה ה-21, הוא צריך לכוון את עצמו כבר למאה ה-22 כי העתיד של החברה בישראל תלוי בחינוך הזה. 

להתחיל לדבר כלכלית

אם אפשר ללמוד משהו ממחיקת החוב של נוחי דנקנר לבנק לאומי שלא קרתה, זה שבשביל לשנות משהו במדינה הזו, לא צריך לדבר על ערכים מוסריים. צריך להתחיל לדבר בערכים כספיים.

ימים יגידו אם המחאה החברתית של קיץ 2011 הצליחה, נכשלה או כמו כל דבר הגיעה למשהו באמצע. אבל דבר אחד ניתן להגיד ברמה גבוהה של ודאות, היא לא הרעידה את אמות הסיפים בקצב בו מאות האלפים שיצאו לרחובות רצו והיא טרם גרמה לכך ש'צדק חברתי' לא רק ידובר אלא גם יעשה.

עם הסיבות שהמחאה לא הצליחה בהתאם לפוטנציאל שעלה ממנה בימי השיא שלה ניתן למנות את מעורבות הפוליטיקאים במחאה (מעורבות שהביאה לבחירתם של איציק שמולי וסתיו שפיר כקישוטים את ברשימת הפריימריז של יחימוביץ'), את  היעדר קולם של השכבות החלשות והמיעוטים (או במילותיו של ליברמן - "מחאה של מפונקים") ואת סדר היום הציבורי שכמו בומרנג מהוקצע תמיד חוזר לזרועותיו של המצב הביטחוני. אבל הרשו לי להציע סיבה נוספת, כזו שלא נמצאת מספיק     בשיח: בעוד השפה אותם דיברו המפגינים הייתה ערכים, השפה אותה מבינים קברניטי המשק היא כלכלה. לו היו מובילי המחאה ומשתתפיה משכילים לדבר את השפה הכלכלית אולי הייתה פה ממשלה שונה עם אג'נדה אחרת לגמרי.

ניקח לדוגמא את רקפת רוסק-עמינח (ראשי תיבת רק רע. סתם, הלצה), מנכ"ל בנק לאומי. בבואה למחוק לנוחי דנקנר 150מיליון ש"ח מחובו, עמד לעיניה השיקול הכלכלי. שיקול כלכלי זה כלל את ההבנה שעדיף לוותר על שליש מהחוב על מנת לדאוג לכך ששני השלישים האחרים יוחזרו (ילדים מכנים שיקול זה בשם 'עדיף מכלום'). כשפנו אל בנק לאומי בטענה ש"זה לא מריח טוב" ו"למה לאנשים הפשוטים אתם לא מוחקים חובות", זה לא ממש שכנע את הגב' רוסק-עמינח (תחילת הפרשה). מתי דברים כן התחילו לזוז? כשלקוחות זועמים (והרבה) איימו להוציא את חסכונותיהם, משכנתאותיהם וממונם מהבנק וכשאיימת החרם עלתה על הפרק. לפתע, מול השיקול של רווח  ושל 300 מיליון השקלים בעקבות ההסדר עם גנדן, עמד הפסד גדול פי כמה בשל הפגיעה התדמיתית של הבנק, העברת מזומנים ממנו ונפילה של מניית הבנק. אז, ורק אז, החליטו בבנק לאומי לרדת מהעץ הגבוהה עליו טיפסו ולבטל את העסקה הנרקמת והיו בטוחים שבפעם הבאה הם יהיו זהירים לא רק במחיקת הלוואות לטיקונים אלא אף בנתינתן. 

ומהלכה למעשה: בשביל לשכנע חברה ציבורית להוריד את שכר הבכירים בה, לא צריך ללהג בלי סוף על כמה זה לא 'אתי' שמנהל מרוויח פי 50 מעובדיו (זה מעניין למנהל את מקום הישיבה שלו), צריך פשוט להודיע שחברות שינהגו כך יוחרמו. בשביל לגרום לשטראוס להוריד את המחירים של השוקולד צריך פשוט להפסיק לקנות 'פסק זמן' (ולא להגיד שבניו ג'רזי זה יותר זול) ובשביל לגרום למחאה חברתית להצליח צריך פשוט לדבר כלכלית.

איך עושים זאת?

קודם כל, נזכרים שלמרות הכל ישראל פועלת עדיין על פי כללי השוק חופשי ובשוק חופשי הנשען על הערכים העמוקים של הקפיטליזם לצרכן יש עדיין זכות לא לקנות/למחות/להעביר את כספו למישהו אחר (מחקו את המיותר). אין שום סיבה בעולם שקוקה קולה (כדוגמא) תיגבה מאיתנו מחיר של 6 ש"ח על בקבוק (שמיוצר בבני ברק), אלא אם נרשה לה ונמשיך לקנות בכל מחיר. הא'-ב' של כלכלת שוק חופשי אומר שבשביל ליצור ביקוש, בהיעדר אחד כזה, מורידים מחיר. ואם זה נכון לחברות כמו תנובה (מחאת הקוטג' גרמה לכך שחברות מזון פחדו לעלות מחירים במשך שנה וחצי) זה נכון גם לגבי מע"מ (לקנות פחות ולהפוך את עליית המע"מ ללא משתלמת כלכלית), סיגריות ואפילו דלק (סעו באוטובוס, שתפו מכוניות ולכו ברגל).

ושנית (וחשוב יותר), המנוע של צמיחה במשק הוא יציבות כלכלית. יציבות כלכלית היא זו שגורמת לדירוג אשראי גבוהה, להסדר חובות נוח ולמקום טוב בחלון הראווה של הOECD. יציבות כלכלית היא האינטרס הראשי של מעצבי המשק  הכלכלי בראשות  סטנלי "כולם אומרים לי כמה אני נגיד מעולה, רק חבל שמצב המשק לא מוכיח את זה" פישר ובנימין "הייתי מת להיות כמו ת'אצר" נתניהו. ואם זה האג'נדה של ביבי וסטנלי מכאן, שהאגנ'דה ההפוכה צריכה להיות האג'נדה של המחאה הציבורית (שפה כלכלית, כבר אמרתי?). ערעור היציבות הכלכלית של ישראל הוא בדיוק הדבר שיגרום למחאה מוצלחת ורבת הישגים.  

איך מערערים יציבות כלכלית? שביתות מרובות (עובדים שלא הולכים לעבודה כי ממילא היא לא נותנת להם את הזכות לקנות דירה או להתפרנס בכבוד), הפגנות מפרות סדר (נהגים שחוסמים צמתים כמחאה על מחירי הדלק) ואם צריך, גם יותר מזה. ואז, משקיעים יברחו, דירוג האשראי ירד ומישהו שם בממשלה או באוצר יבין שיש צורך לשנות את כללי המשחק מהיסוד.

אסיים בתקווה שאכן נלמד ממקרה גנדנקנר לעמוד על שלנו ולא ללכת כצאן לטבח  תוך כדי דיבור על ערכים הומניים בזמן שטלפי החזיר הקפיטליסטי דורסים אותנו.

מיומנו של פראייר (או: מה צה"ל לא מספר לכם על הדרכים שלו לחסוך כסף על מילואימניקים)

אם אתם חושבים שצה"ל חוסך על חיילי המילואים אתם צודקים, אבל אם אתם חושבים שזה מתבטא רק בקיצוץ במענק, אז אתם טועים לגמרי. 

יום ההוקרה לחיילי המילואים המתקרב ובא (יום זה מצוין בכל שנה בל"ג בעומר, בשל העובדה שעל מילואמניק, כמו על מדורה, משתינים בסוף) העלה לדיון ציבורי את נושא המענק המשולם לחיילי המילואים אשר אותו החליטו באגף כוח אדם בצה"ל לקצץ בשל מה שניתן לקרוא לו בפשטות "מנת יתר של צווי 8 בשנה האחרונה".

למי שלא מכיר את הסיפור, להלן התקציר:

החל משנת 2008 משולם בכל שנה "תגמול נוסף" (תגמול זה נוסף על האטימות, חוסר ההתחשבות, הזלזול וחוסר ההבנה להם זוכים המילואימניקים בדרך כלל) לכל חייל מילואים אשר שירת בשנה הקלנדרית הקודמת יותר מ-10 ימים. מדרגות התגמול (המחושבות על פי נקודות מס) ניתנות ע"פ מספר הימים אותם משרתים חיילי המילואים.

מדרגות התשלום היו עד לשנת 2012 כדלקמן: בין 10 ל-14.5 יום (משהו כמו 1,300 ש"ח), בין 15 ל-19.5 מים (כ-2,600 ש"ח) בין 20 ל-37 יום (בערך 3900 ש"ח) ומעל 37 ימים (כ-5200 ש"ח).  בשנת 2012, שונו המדרגות כך שהמדרגה הראשונה ניתנת למי ששירת בין 10 ל-17.5 יום, השנייה למי ששירת בין 18 ל-26.5 יום, השלישית בין 27 ל35.5 והרביעית מעל 36 יום. מדוע שונו המדרגות? מכיוון שבשנת 2012 יצאה ישראל למבצע ברצועת עזה ועל מנת להרתיע את האויב כהוגן (כי הסתבר שזה שביבי אמר ברדיו "שישראל תגיב בזמן ומבקום שמתאים לה" לא מספיק הרתיע) גויסו למבצע עשרות אלפי חיילי מילואים. ומכיוון שמדינת  ישראל לא רצתה להיכנס לגירעון גדול יותר ממה שהיא תיכננה בשל המבצע, היא החליטה לחסוך על חיילי המילואים, להעלות את רף המדרגות וכך לחלק ליותר אנשים פחות כסף..

פרסום המדרגות החדשות גרם לכך שחיילי המילואים זעקו מרה ובעקבות זעקה זו, נבחרי הציבור היקרים, אשר מעולם לא לקו בפופוליזם מיותר ואוזניהם תמיד קרויות לסבלו של האדם הפשוט החליטו לבטל את שינוי המדרגות ושלום על ישראל. 

האמנם? אז זהו שלא.

 לא מעט זמן העברתי בשירות מילואים בשנים האחרונות. מאז שחרורי מהצבא הסדיר 'ביליתי' 112 יום בשירות מילואים פעיל (ממוצע של שבועיים בשנה). נושא אקטואלי זה שעלה לכותרות הוא הזדמנות לספר לכם כמה דברים שצה"ל לא כ"כ מספר לכם על איך או בעיקר על מה ועל מי הוא חוסך כסף.

נתחיל בדברים הפשוטים: נסיעות - כמה מחיילי המילואים משתמשים בתחבורה הציבורית כדרך להגיע לצבא (נסיעה אשר כוללת הידחסות באוטובוסים מלאים בחיילים סדירים אשר מגיעים בתדירות השואפת למספר הכתבות הימניות בעיתון הארץ)? 20%? 30%? - משהו באזור הזה. אז מדוע עד שנת 2013 חיילי צה"ל לא קיבלו החזרי דלק בעבור הנסיעות לבסיס והיחס אליהם היה כמו אל חייל סדיר?? ניחשתם נכון - חיסכון כלכלי.

תקשורת - אם חייל א' במילואים רוצה להשיג את חיל ב', מה עליו לעשות? להתקשר אליו. על חשבון מי? על חשבון החייל כמובן.. הוצאות התקשורת של חיילי מילואים הם גדולות מאוד ושיחות על גבי שיחות מתבזבזות על קשר עם המפקדים ועם שאר החיילים בענייני צבא. האם הצבא משלם לחיילים החזרי הוצאות תקשורת? הצחקתם אותנו. האם הצבא מצפה מהחיילים להשתמש בטלפון האישי שלהם? תתפלאו, אבל כן..

אבל, למה להיכנס לזוטות כמו תקשורת ונסיעות, בואו נתקדם לעניינים יותר עיקריים:

אוכל - שאף אחד לא יספר לכם סיפורים - הצבא חוסך באוכל על מילואימניקים: ההקצאות ליחידות מילואים הן מועטות יותר מאשר לסדירים, מנות קרב משמשות כתירוץ 'מבצעי' לכך שהאוכל מגיע במשורה והרבה פעמים פשוט חסר אוכל כי משלוח לא הגיע, כי לא חישבו את כמות החיילים נכון או כי לאף אחד לא באמת אכפת והמילואמניק הממוצע הוא האחרון בשרשרת המזון הצה"לית (תרתי משמע). ואת הדברים האלו אני רושם מניסיון אישי ותו לא, אבל אני מבטיח לכם שאיני היחיד שזה קרה לו.

לינה -בסיסי האימון הפיקודיים אליהם מגיעים המילואימנקים (הבולט שבהם הוא 'צאלים', אבל גם בא"פ לכיש ובא"פ אליקים מככבים) נמצאים ברמת תחזוקה ירודה מאוד. מלואימניק שיגיע לבסיסים אלו ימצא עצמו ישן באוהל מוזנח או בפריקסט (למי שלא יודע מה זה -נאחל שלא ידע) צפוף, ישתמש בשירותים שנוקו לאחרונה כשהמטבע כאן היה לירה ויתקלח במקלחות רוויות בעובש וחלודה. וזה כמובן במקרה הטוב, כי במקרה הרע הוא ישלח לישון לינת שטח ('מבצעית' כמובן) שתעזור לצה"ל לחסוך את חשבונות החשמל, המים והסולר שהיא מבזבזת עליו.

אך האמת, היא ששוב אני קטנוני. שהרי ידוע לכל שאפשר להיות חייל מילואים מתפקד גם בלי אוכל מספיק ולינה בתנאים סבירים. אולי כדי שאגע בנושאים מהותיים יותר:

ביטחון - תהיתם פעם היכן היו שלושת ההרוגים האחרונים שנהרגו בעופרת יצוקה (חייל סדיר, מילואימניק ואזרח עובד צה"ל) בזמן מותם ואיך קורה ששלושה אנשים לא נמצאים במרחב מוגן? תהיתם פעם מהו המקום ההוא בחבל אשכול שהוא לא ישוב אבל עדיין מכנס אנשים שלכולם יש קשר אל הצבא? רמז - המקום כבר הוזכר קודם בפוסט הזה. 

האם צה"ל משקיע במיגון בסיסיו כדי שחיילים (מכל סוג) לא ייפגעו פגיעות אנושות מרקטות? האם צה"ל ערוך לקליטת אלפי חיילי מילואים בנקודות היערכות מוגנות (לקח שהוא היה אמור ליישם מאז מלחמת לבנון השנייה)? התשובה, כמו שמוכיח מבצע עמוד ענן היא לא. צה"ל לא ערוך ולא מוכן. הסיבה? שוב נראה שמדובר בכסף..

אם כבר הזכרנו את נושא הביטחון, רק אוסיף ואומר שהצבא לא מעוניין שתדעו על המחדל הזה  ולכן הוא לא ייספר לכם שהשלושה הנ"ל נהרגו כששהו בבסיס צבאי (אחד מהם נהרג בעת היותו בשקם - כי מה לעשות שהאוכל בצבא לא מספיק, כאמור לעיל...). 

כוח אדם - ואם כבר התחלנו בחשיפת סודות צבאיים בואו נגלה לכם סוד שמור נוסף, החיסכון האמיתי של משרד הביטחון - כוח האדם שמשרת במילואים. שאלתם את עצמכם מדוע אחוז כ"כ נמוך משרת במילואים. ובכן, מעבר לאלו שלא שירתו בסדיר (חרדים, ערבים, סרבני מצפון ומשתמטי 'לשמה'), לבעלי פרופיל נמוך, לנשים בעלות משפחה או לאנשים שהצבא לא מגייס כי אין לו מה לעשות איתם (תפקידים לא לוחמים בעיקר) ישנה אוכלוסיה נוספת אשר לא מתגייסת למילואים. נו, תנחשו מי? עשירים! (או אם נהיה מדויקים בעלי משכורת גבוהה). אם המשכורת שלך גבוהה מדי, לצבא לא משתלם לגייס אותך שהרי הביטוח הלאומי הוא זה שאמור לשלם את משכורתך בחודש זה (ולא מקום העבודה) ולכן משכורת גבוהה היא לא כלכלית (הרי אפשר לגייס באותו הכסף 5 סטודנטים ו-2 שכירים בשכר מינימום) ותפטור אותך ממילואים.

צבא העם? הצחקתם אותנו, צה"ל הוא צבא הפרולטריון והוא מלא בסטודנטים, עובדי משרות שירותים ועצמאיים שבקושי גומרים את החודש. מנהלי החברות היחידים שתמצאו שם הם הקצינים הבכירים או מתנדבים יחידי סגולה. המצב במשק הוא המצב בצבא אכן, עם בונה צבא בונה עם.

בקיצור, עם כל הכבוד למענק המילואים, התגמול הנוסף או איך שלא קוראים ל-3,000 השקלים המסכנים שאני מקבל בשמחה מדי שנה, הם לא הסיפור. הם רק דוגמה קטנה לאיך צה"ל חוסך על האדם הפשוט, המעמד המנוצל אשר נושא בנטל ולא פוצה פה ומצפצף.

אז למה בכל זאת אני עושה מילואים? אם אתם מחפשים תשובות כמו 'למען טובת המדינה', 'בטחון המולדת' או קישקושים פטריוטים כגון אלו, אתם מוזמנים ליצור עימי קשר ואפנה אתכם לאדם המתאים לכך. כמי שמתפרנס מחינוך אני מאמין שהעשייה היומיומית שלי תורמת למדינה עשרות מונים משמירה על התנחלות מבודדת או תרגיל יבש בשטח אש. הסיבה שבגינה אני עושה מילואים היא פשוט בגלל שאני פראייר והפראייריות שלי מתבססת על כך שאני אזרח ישר והגון שלא מרמה אף אחד בתירוצים על גבי תירוצים ופשוט עושה את מה שמבקשים ממנו. מצטער, אני לא הישראלי הקלאסי ואם חובה עליי לעשות משהו -  אני עושה אותו. אבל דבר אחד חשוב לי להגיד - כשיורקים עליי - אני לא חושב שזה גשם ומדינת ישראל ומשרד הביטחון ממשיכים וימשיכו לירוק על חיילי המילואים, גם אם הם יחזירו להם את המענק בסופו של דבר..

החייל האמיץ זעפרני בפעולה - פראיירים לא מתים - הם רק מרוויחים פחות כסף

יום אחד לא יכסה

יום אחד של זיכרון לא יכסה על 364 ימים בהם שכחנו מה משמעות חיינו כאן.
יום אחד של יפי הבלורית והתואר לא יעלים את הישראלי המכוער שגר פה 364 ימים בשנה.
יום אחד של מוות למען הזולת לא ישכיח ימים רבים של חיים למען עצמנו.

יום הזיכרון מביא איתו ערכים רבים לתודעה הציבורית והלאומית. מדברים בו על חשיבות החיים שלנו כאן בארץ ישראל, מזכירים בו את אחדות העם בעת צרה, כותבים בו על נתינה והקרבה ומספרים על רעות ועל חברות.

זהו יום שמביא איתו לתודעה  דמוית נפלאות של גיבורים אמיתיים אשר במותם השאירו לנו מורשת לספר ולדבר לה ומודלים נהדרים לחיקוי ולחינוך לאורם.

זהו יום של קרבה ושל אחדות, של משפחה ושל ערבות. זהו יום של כוח ויום של משמעות.

ולי, שהכרתי בחיי כמה מהגיבורים הללו, והרגשתי וחוויתי וידעתי את טעמם של החיים כאן בישראל ב-30 השנים האחרונות, אין אלא לשאול - למה לא כל יום?!

לו נשכיל לזכור אותם קצת בכל יום, לו נחייה לאורם מעט מעט בכל רגע, לו נלמד מהם ונדע לתת לאחר כחלק מההוויה  הבסיסית שלנו, לו ערכים של רעות ואחווה יהיו מנת חלקנו על בסיס קבוע  - לא נזדקק יותר ליום זיכרון ולא נשאל לעולם על מה ולמה מתו..

אז מה אם הוא לא מבין בכלכלה?!

בשבועיים האחרונים התפלמסה והתפלספה  הארץ באשר לפוסט הפייסבוק מעורר הגיחוך של מגיש הטלוויזיה, הפובליציסט והעיתונאי, המחלטר בתור שר אוצר, מר יאיר לפיד.

לפיד זה, אשר מסתבר שהבנתו בכלכלה גבוהה רק בקצת מאיכות העיתון בו הוא כתב, חשף את ערוותו ברבים כאשר הגדיר את גב' ריקי כהן מחדרה, אשר פרנסת משק ביתה מסתכמת בכ-20,000 ש"ח, מעמד ביניים.

והמדינה רעשה וגעשה. מילים נשפכו, טורים נכתבו, סכינים הושחזו וכעסים התפרצו והכל בשל האסימון שנפל על העם וגרם לו להבין ששר האוצר שלו איננו מבין מאום בכלכלה (הבנה שחוזקה לאחר תגובתו של מר אוצר בפייסבוק בו הסביר את תפיסתו את המושג "שכר ממוצע במשק").

וכאן המקום להגיד  שאינני נמנה עם מעריציו של מר לפיד ואף רחוק מכך (באופן אישי אני חושב שהוא מוציא שם רע לשם "יאיר" באשר הוא) אבל מה אעשה ודעתי היא ששר אוצר לא חייב להבין בכלכלה!

שהרי אם שר באמת היה צריך להבין בענייני המשרד עליו הוא אמון אז כיצד ליברמן הוא אחראי על יחסים דיפלומטיים, מה בין גדעון סער ל-4 שנים כשר החינוך ואיך ראש ממשלה שלא מסוגל להחליט מנהל מדינה (אם כבר היחיד שמתאים לתפקידו הוא שר התחבורה ישראל כ"ץ, בשל עברו כמשאית). 

כן גבירותי ורבותיי, שר אוצר לא חייב להבין מושגים סבוכים כמו אוגילפול, מונפסון, דפלציה, איחוד מוניטרי וכיוצא באלה והוא אפילו לא חייב לדעת לשנן את שער הדולר בע"פ.

מה ששר אוצר צריך לעשות (ועדיף שיעשה זאת טוב) הוא לדעת להתוות מדיניות ולהגיד היכן חשוב להשקיע והיכן לא, מה העדפות הממשלה בנוגע לשוק והקורות בו ומה עמדתה כלפי בעלי ההון, השכבות המוחלשות וגם מעמד הביניים.

בישראל, בניגוד להיגיון הסביר, לא המדיניות היא שקובעת את הכלכלה אלא הכלכלה קובעת את המדיניות. כך למשל נולד לו חוק ההסדרים אשר מאפשר לחבורת פקידים אפורה (שאינה נבחרת ציבור) לבטל חוקים אשר חברי כנסת (שהם כן נבחרי ציבור לפחות ע"פ  הפעם האחרונה שבדקתי), עמלו עליהם והצליחו להביא לאישורם במליאה והכל בשם אי-כלכליות. לו הדברים בישראל היו פועלים כראוי, פקידי האוצר היו שמים נפשם בכפם על מנת שהחוקים שחברי הכנסת קידמו מכורח אידאולוגיה והשקפת עולם יצליחו לעבור בשלום גם את המבחן הכלכלי.

אך הדברים בישראל אינם פועלים כראוי ונושאים זניחים כמו השקפות עולם מפנים את דרכם לכלכלה קפיטליסטית אכזרית שלא מתחשבת בדבר זולת טובת החור שבגרוש. הסתכלות ארוכת טווח?, צמצום פערים בחברה? עידוד האדם העובד? חתירה לשוויון כלכלי? כל אלה הם לא בראש מעיניהם של אנשי משרד האוצר ובניגוד לחברי הכנסת המתחלפים אחת לכמה זמן - הם כאן כדי להישאר (אלא אם טייקון יציע להם משרה מפנקת).

לתוך המצב הזה, נכנס לו בראש מורם - מר לפיד, אדם אשר פופוליזם הוא לחם חוקו וניסיון פתטי להגיד דברים שבקונצנזוס הוא אומנותו. האם ישכיל שר האוצר החדש לשאול את השאלות הקשות ולהביא לכך שהאידיאולוגיה היא אשר תמשול בכיפה?מסופקני, אבל בטענות נוכל לבוא אליו רק כאשר נגלה שהוא מנוהל בידי נערי האוצר במקום לנהל אותם. ועד אז (ונדמה כי ה'אז' הזה אינו רחוק) נציע למר לפיד עצה ידידותית - נכון שזה ישראלי מאוד להתבטא בנושאים שאתה לא מבין בהם דבר, אבל אולי תחדל כבר מלנסות להיות 'הכי ישראלי'...

------------------------------------------------------------------------------------------------------------

והערה קטנה באותו עניין: אינני יודע מה הייתי אני עושה לו הייתי שר אוצר אבל דבר אחד אני יכול לומר בוודאות - הייתי משנה את שם המשרד למשרד הכלכלה. יש ממכם שיגידו שזה הבדל סמנטי אבל חשוב לשים לב כי בעוד השורש 'לכלכל' עוסק בנתינה וחלוקה, על אוצר שומרים מכל משמר פן מישהו ייגע בו.
וזו בדיוק הבעיה במדינת ישראל...

בעבור זה עשה ה' לי - מחשבות על פסח, יום השואה ומה שביניהם

לא במקרה נקבע יום השואה בשלהי חודש ניסן מיד לאחר חג הפסח. מרד גטו ורשה שהחל בערב החג (בשנת 1943) והסתיים כמעט חודש אחריו הוא הטריגר הרשמי בגינו מצוין בכ"ז בניסן יום השואה. אבל בעיניי, קו ישר וברור מחבר בין שני ציוני הדרך הללו, החשובים מאין כמוהם בתולדות העם היהודי.

חג הפסח מסמל את הלידה של עם ישראל. השואה מסמלת, בעיניי, את מותו, או אם תרצו - לידתו מחדש. בפסח יצאנו בחפזון  בדרכנו אל החיים ובשואה שוב יצאנו בחפזון הפעם אל המוות.  בפסח נשפכה חימה על הגויים ובשואה שפכו הגויים חמתם  עלינו. בפסח היכה אלוהים מכות ובשואה היכה אלוהים מכות, זהות המוכה היא שהשתנתה. בפסח צעקנו אל ה' והוא ענה לנו ובשואה צעקנו לשווא. בפסח שרנו דיינו, כי מספיק היה לנו רק בחלק מהטובה אשר נגמלנו ובשואה צעקנו דיינו כי לא יכולנו לשאת את הרעה אשר סבלנו. בפסח אלוהים, בכבודו ובעצמו גאל אותנו, ובשואה, השטן בכבודו ובעצמו טבח בנו.

 ובשניהם נהיינו לעם.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אחת השאלות שנשאלת תדיר ביום השואה, בוודאי בישראל, ארצם של יפי הבלורית והתואר היא - מה היה קורה לנו אילו אנו היינו שם, האם היינו הולכים כצאן לטבח? או, אם תרצו, כפרפרזה על הבן הרשע בהגדה - אילו יפה הבלורית והתואר היה שם לא היה נטבח.

גם אני מהרהר בעצמי בשאלה הזאת אחת לכמה זמן. ברור שהייתי מתנגד, אני חושב, ברור שלא הייתי מוותר. הייתי בורח, הייתי נלחם, היינו מתכנסים כולם יחד ולא נותנים לה לקרות. האמנם?

ככל שאני צובר ניסיון ופז"מ כחלק מהעם הזה, אני מבין שלא כך היא. אילו היינו שם, הלא גם אנו ובנינו ובני בנינו היינו משועבדים למשטר הנאצי. עם עבדים אנחנו מראשית הורותנו,  עם שמסתפק בתחינה לשמיים אבל פחות סומך על המציאות. עם שמאמין בשינוי רק אחרי אותות ומופתים. כן, גם היום, בארץ ישראל, אותה השגנו בכוח הזרוע, אנחנו עדיין לא מאמינים בכוחנו שלנו. גם היום, עדיין יורקים עלינו ואנחנו חושבים שזה גשם.

אנחנו מאמינים שהממשלה צריכה להתעשת ולשנות את המציאות החברתית בשבילנו. אנחנו מאמינים שהאמריקאים ילחמו לנו באיראן. אנו מאמינים שהעולם יכפה עלינו תהליך שלום ושהשתטחות על קברי צדיקים תציל אותנו מכל צרה שלא תבוא.  פחות אנחנו מאמינים בכוח שלנו כאזרחים, כאנשים, כיחידים. כמעט ואיננו מאמינים ביכולתנו לשנות את המציאות בה אנו חיים ולעמוד מול מנגנונים כוחניים וזרים. 

אנחנו נושאים עיניים לשמיים ומקווים לטוב. כך מראשית ימינו, כך עד היום. אך השואה מלמדת אותנו שלא תמיד היא שעמדה לאבותינו, עומדת גם לנו.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------

נושא 'האמונה בשואה' העסיק אותי מאז ומתמיד, כיצד מי שהיה בשואה יכל להמשיך ולהאמין. ברוח הקשר ההדוק בין חג הפסח ליום השואה כתבתי לפני כמה שנים את השיר הבא שמציג 4 גישות שונות לאמונה באלוהים למי שחווה את הזוועות על בשרו:

כנגד ארבעה בנים דיברה השואה:

אחר הובלו יהודים אלי גרדומים,

ועשן משרפות היתמר,

ארבעה בנים נשאו עיניהם למרומים,

שם האל הרחום הסתתר.

ואמר החכם: אין לי נפש אדם,

לא הורה, לא אישה, לא חבר,

אדבק באלוה, אם קיים, לא קיים,

פן בודד, ערירי אוותר.

והטיח רשע: הן זה לא אפשרי,

שעשו רשעים כל שעלה על רוחם,

איך אוכל וראיתי בעוני עמי,

ואומר בכל זאת, יש אדון לעולם.

ותם אז הגיד – אני יהודי,

כך אבי, כך סבי, כך דורות.

מכל אלה נותרתי אני יחידי,

לא אוכל גחלתם לכבות.

ואותו שאינו יודע לשאול,

הוא הניד בראשו ופלט יבבה,

ושפתיו מלמלו בשקט בלי קול,

איך אשאל ולאיש אין תשובה.

אז מה עדיף זכויות יוצרים או זכות הציבור לדעת?

נניח שאתם עורכי אתר חדשות אינטרנטי במדינת ישראל. ונניח שאתם מקבלים ידיעה מהימנה ואפילו מעניינת שנראית רלוונטית בשביל לפחות 250,000 איש בישראל, אשר סביר להניח שחלק גדול מהם קוראים את האתר שלכם. האם הייתם מפרסמים את הידיעה? סיכויים מאוד גבוהים שכן.

אם כך, מדוע אף גוף תקשורתי ראוי לציון, לא דיווח השבוע על ההחלטה  של ספקיות האינטרנט בישראל לחסום את האתרים Gozaln.me ו-Nako.me בפני הגולשים? שוק התקשורת בישראל 2013, דברים שקרו באמת.

הסיפור הנידון, הוא עוד פרק מהמלחמה הבלתי נגמרת בין משתמשי הרשת, הצמאים לתוכן בלתי נגמר ובחינם לחברות ההפקה, זכייני השידורים וגופי התקשורת אשר מספקות את התוכן הזה ורוצות להגן על הרווחים שלהם ועל זכויות היוצרים שהן רכשו בעמל רב. בפרקים הראשונים של המלחמה הזו, הפכה ישראל לגן עדן של הורדות בלתי חוקיות של סרטים, סדרות ומה לא. אתרים רבים שסיפקו בחינם את מה שחברות הכבלים ורשתות הקולנוע גובות עליו מחיר, הפכו את ישראל למעצמה בתחום.במקביל למלחמה החומרה שמנהלות רשתות בעולם כנגד אתרי שיתוף הקבצים (MegaUpload  הוא הדוגמא הטובה לכך), הוקם בישראל גוף בשם זיר"ה (זכויות יוצרים ברשת האינטרנט) אשר חרט על דגלו להילחם בתופעה באמצעים משפטיים. תוך שנה מיום הקמתו (2011) הצליח זיר"ה להוריד ולחסום כמעט את כל אתרי הצפייה הישירה בישראל ואת האתרים אשר מספקים קישורים להורדות. אבל, במלחמה כמו במלחמה ברשת נותרו כמה אתרים שעדיין מספקים את השירות ועליהם זיר"ה לא הצליחה לשים יד - עד השבוע...

האתרים Gozlan.me (צפייה ישירה) ו-Nako.me (קישורי להורדות) הם כיום האתרים המובילים ברשת דרכם ניתן לצפות בסרטים ובסדרות באופן בלתי חוקי. הערכה היא כי בשני האתרים האלו, הנמצאים לכאורה, בבעלות משותפת (כנראה של אלירן גוזלן), צופים במהלך יום כרבע מיליון גולשים.  האתרים הללו, נחסמו השבוע על ידי לאחר שצו בית משפט קבע כי "אתרים אלו פוגעים בזכויות היוצרים ועוברים על החוק" (הצו הוצא בעקבות עתירה של ארגון זיר"ה). 

זאת אומרת, שמי שניגש לאתרים אלו, לא יוכל לצפות בהם, לא משום שהם הורדו מהרשת, אלא משום שספקיות האינטרנט (HOT, בזק בינלאומי, נטוויזון, אורנג' ועוד) החליטו שהן יכולות, ע"פ צו בית המשפט הנ"ל, לחסום את האתרים ולמנוע את זכות הציבור מלגשת אליהם. לצורך העניין, אם אגלוש מחו"ל - כמובן שאוכל לגשת לאתר, כי האתר לא ירד אלא פשוט נחסמה הגישה אליו דרך ספקיות האינטרנט הישראליות (דרך-אגב, לא כל הספקיות חסמו את הגישה, אלא רק הגדולות שבהן).

 עד כאן קיצור הדברים שקרו ומכאן לשאלות שיש לשאול בעקבותיהם:

הראשונה, איך יכול להיות שספקיות האינטרנט  בישראל מטילות צנזורה על אתרי אינטרנט בשם ההגנה על זכויות היוצרים ובכך פוגעות בזכות הציבור לגישה למידע? הרי באותה מידה אפשר להוריד את יוטיוב אם הוא יפר זכויות יוצרים של זמר מסוים (עוד יש לציין כי ע"פ תקדים העבר חסימה כזאת אינה חוקית). אז נכון שהאתרים מפרים זכויות יוצרים, אבל מי נתן לגיטימציה לHOT ובזק בינלאומי לחסום אותם? (האם הם חוסמים כל אתר שעושה משהו בלתי חוקי?!)

השאלה השנייה היא כמובן השאלה שבכותרת, איך אף גוף תקשורתי ראוי לציון בישראל לא דיווח על-כך. האם הסיפור הזה, שמשפיע על המון גולשים עד כדי כך לא רלוונטי ומעניין בשביל לקבל ידיעה במדורי האינטרנט של YNET, וואלה, גלובס, NRG, כלכליסט, הארץ, דה-מרקר ודומיהם? למה המקום היחיד שניתן לשמוע בו הדים לסיפור הוא המזבלה?.

והתשובות לשתי השאלות מצויות כמובן במבנה הבלתי הגיוני בעליל של שוק התקשורת בישראל. שהרי, בזק בינלאומי, שמספקת את האינטרנט, וYES, שמשדרת את הסדרות והסרטים המדוברים וזכויותיה נפגעות, נמצאות תחת אותה בעלות ומשתפות פעולה עם וואלה והארץ בפרסום התוכן השיווקי שלהן. HOT מספקת אינטרנט, משדרת סדרות וקונה נתח פרסומי מ-YNET. השוק פה כל-כך קטן וכל-כך מעורבב זה בזה עד שכול הצדדים המעורבים בסיפור מייצגים פשוט את האינטרס שלהם וכל זה, על חשבון האינטרס של הציבור אשר משלם להם ממיטב כספו. לכל גוף שהוזכר כאן עדיף להשתיק את הפרשה ולהתעלם ממנה, ככה אף אחד לא ישאל שאלות והכסף ימשיך לזרום לידיהם של בעלי המניות. ובגלל זה כמובן, איש מאיתנו לא ישמע על זה כלום..

לסיפור הזה אין סוף אופטימי, לפחות לא כרגע. Gozalan.me ו-Nako.me (שחשוב לציין, גם הם לא תמימים, בלשון המעטה) עלו לרשת תחת דומיין (כתובת אינטרנט) אחר עד שיחסמו גם אותם. מן הסתם, הסיפור יגיע גם לבית המשפט אבל אנחנו צרכני האינטרנט, תמיד צריכים לזכור, שבדומה למדינות נאורות כמו סין איראן, גם אצלנו היד הלא נכונה יכולה להיות לפעמים על השאלטר.

Nako.me - זה לא כ"כ נעים לראות אתר סגור

Deniro.me - הבית החדש של גוזלן. עד להודעה חדשה   

 

בבעיה האמיתית אתם מטפלים?

בשנות ה-90' שודרה ברדיו פרסומת בזו הלשון - "אתה קונה לאשתך פרחים, מביא לה מתנות יקרות, אבל בבעיה האמיתית אתה מטפל?". הפרסומת הנ"ל נועדה אם זיכרוני אינו מטעה אותי, למכור תרופה לשיפור האונות של הגבר ונזכרתי בה השבוע במסגרת השיחות העקרות בין מינהלת הליגה בכדורסל לאיגוד השחקנים, שגם הן כמו בפרסומת לא מטפלות בבעיה האמיתית וגם הן לא מתרוממות..

שהרי הבעיה היא לא כמה כדורסלנים ישראלים יהיו על המגרש בכל רגע נתון והבעיה היא גם לא כמה ירוויחו אותם הישראלים או אם יהיה כאן חוק רוסי, ישראלי או קווקזי. הבעיה היא הרבה יותר שורשית ועמוקה והיא שהכדורסל הישראלי הוא לא תחרותי!

בליגה הישראלית, מזה עידן ועידנים, יש קבוצה  (רמז: השחקנים שלה לבושים צהוב-כחול) שהיא בשתי רמות כדורסל, ארבע רמות כלכליות ועשר רמות בהשגת תארים מעל כולם, המקום השני לא נותן כלום, בחצי מהעונות אין בה יורדות, אלו שעולות בדרך כלל לא יכולות להרשות את זה לעצמן והמיקום לא משנה לגבי השתתפות באירופה. שנמשיך? זרים ניתן להחתים בליגה הזאת בכל שלב בעונה, המגרשים לרוב הם אולמות פיס עלובים עם מזגן (גם זה לא תמיד), הקהל לא מגיע, שחקנים מחליפים קבוצות כמו גרביים וקשה לזכור מי משחק איפה והרמה? אוי, הרמה!

אבל על כל הרעות החולות האלו אף אחד לא מדבר, כולם עסוקים בכמה ישראלים משחקים על המגרש וכמה יושבים על הספסל ומנופפים במגבות..

ולכן אין לי אלא לקוות דבר אחד: מי ייתן והאיום על סגירת הליגה יתממש. מי ייתן והליגה הזאת, שהסבה כ"כ הרבה צער ומפח נפש לכל אוהד כדורסל, שניסה לעקוב אחריה תעלם מן העולם ואף ניידת טיפול נמרץ לא תוכל להחיות אותה.

מי ייתן שבעלי הקבוצות, העסקנים הרקובים, שכל מה שעניין אותם ב15 שנה האחרונות היה רק איך להשיג פרסום ויוקרה בכמה שפחות כסף ובשל כך הביאו זרים ברמה של ליגה למקומות עבודה, הדירו את הקבוצות הישראליות מהגביעים האירופאים כדי לחסוך בעלויות, העסיקו מאמנים חסרי ניסיון רק כדי שאף אחד לא יגיד להם מה לעשות ו"נלחמו" במכבי ת"א בתקשורת אבל עשו ככל שביכולתם (מלבד היכולת הניהולית) להשתמש באותם שטיקים עלובים שמכבי הביאה לעולם (ד"ש לדני קליין), יחזרו לביתם, נעלבים, אבלים וחפויי ראש.

מי ייתן שהשחקנים הישראלים שהתרגלו לשחק בשביל הסמל שעל המטבע ולא בשביל האוהדים, יחזרו לכור מחצבתם - הליגה הלאומית, יתפרנסו 5,000 ש"ח לחודש או לחלופין יעמלו, יאבקו ויתאבדו על מקום בהרכב בקבוצות מחו"ל ובכך ילמדו לכבד את המקצוע בו הם עוסקים.

מי ייתן ותהיה לנו ליגה נורמלית שתוקם מחדש בעוד כמה שנים. עם תקרת שכר, אלופה שלא קבועה מראש, שתי יורדות בכל עונה, קבוצות שמשחקות באירופה בהתאם למיקום שלהן בסוף העונה, אולמות נורמליים וקהל.   

ואחרון חביב, מי ייתן ויהיה פה סוף סוף דיון אמיתי על מצב הכדורסל הישראלי ולא רק על הסימפטומים המדאיגים שלו. דיון שיוביל למקנה שהסיבה היחידה שלא צומחים פה כדורסלנים כמו פעם, היא פשוט שכמו שזה נראה היום כדורסל, ובטח ובטח כדורסל ישראלי, פשוט לא מעניין אף אחד...